כולנו רוצים שהילד שלנו יצור את חייו, ולא יהיה תוצר של חייו! ואיך אנו יודעים ללמד אותו לעשות זאת? דרך זה שאנו אומרים להם:
עד לפני זמן לא רב חשבנו שאדם היודע בבירור מי הוא – הוא אדם שחי את עצמו וסגור על עצמו. האומנם?
הורגלנו לחשוב שמי שאנחנו בפועל זה מי שאנחנו עצמנו. כשבעצם, אם אנו חושבים על זה אפילו לרגע- הרי ברור לנו שזה ממש לא כך! הרי כל כך הרבה פעמים בחיים אמרנו את המשפט: "אני לא אני"
יש אנשים שהמשמעות האמיתית של לתת מכל הלב, זה- לתת את הלב שלהם. ואז, אם מישהו לא שומר מספיק טוב על הלב שלהם- הלב שלהם נשבר
הרבה אנשים אומרים לי- איך אני נפתח לעצמי? זו השאלה הגדולה! ולפני שאענה על זה- בואו נבין למה בכלל אנחנו רוצים להיפתח לעצמנו ועל מה זה ישפיע.
הייתי היום במסיבת קבלת ספר תורה של הבת שלי ליאל והיה הרכב מוזיקלי שעשה קצב בתופים.המנחה ביקש מאנשים למחוא כפיים על פי קצב מסויים ורוב האנשים הצטרפו אליו! הסתכלתי על כולם וראיתי את שיתוף..
אוהב אותי? לא אוהב אותי? זוכרת שפעם קטפת פרח והשלת ממנו את עלי הכותרת בעודך אומרת- "אוהב אותי, לא אוהב אותי, אוהב אותי, לא אוהב אותי..." עד שהגעת לעלה הכותרת האחרון?
אנו נוטים לחשוב שיש לנו פחד ממקרה מסויים, או מאירוע מסויים כשלמעשה יש לנו פחד שיקרה משהו שיעורר את ההרגשה שאנו מרגישים ביום יום שלנו.
שהבנתי שהאדם הוא שלם במהותו ורק לא בא לידי ביטוי באופן שלם- הבנתי שעד כה הכרתי את הדגם החלקי שלי שנוצר מכך שלא חייתי באופן שלם ופתוח באמת!
בחלק מההרצאות שלי אני שואלת את השאלה הבאה - "אנו נחשבים לשחקנים במשחק חברתי המשחקים לצד שחקנים נוספים. את מי נרצה להכיר קודם? אותנו? את המשחק? את שאר השחקנים?"