לדעתך, אם אדם לא חי את עצמו בחייו אלא חי בהתאם למקור חיצוני כלשהו בחייו- בן/בת הזוג, הילדים, החיים ועוד, האם הוא יצליח לחוש את עצמו כל עוד הוא לא חי את עצמו?
כדי להרגיש שאנו מגשימים את התכלית שלנו, את המטרה שלנו, את המשמעות שלנו וכך לעולם לא נחוש תחושת פספוס
אני נפגשת עם לא מעט הורים החווים קושי עם הילדים שלהם, כאשר העדיפות שלי ברוב המקרים, אם ניתן, לעזור לילד דרך ההורים מבלי לשגע את הילד ולהביא לקליניקה.
בעולם הטיפול שהיה עד כה נאלצנו על מנת לשפר את תחושותינו ואת מצבנו העכשווי, לחזור כל אחד מאיתנו לספר ההיסטוריה הפרטי שלנו ולחפש מי מבין האנשים בחיינו ומי מבין אירועי חיינו הרבים גרמו לנו להיות
מה יוצר את האובססיות שלנו ל-בן/בת זוג, אקס/ית, בן/בת/ילדים, אח/אחות ועוד? כל זאת ועוד - במאמר
עד לפני זמן לא רב חשבנו שאדם היודע בבירור מי הוא – הוא אדם שחי את עצמו וסגור על עצמו. האומנם?
רבים מאיתנו חיים בהתאם למציאות החיים, בהתאם לאנשים שסביבנו, בהתאם למטרות שהצבנו לעצמנו ועוד.
כמו אדם שהלך לאיבוד ולפתע מתחילים לתאר לו את המקום בו הוא נמצא ואז הוא מבין שהוא כבר לא באיבוד, שיודעים איפה הוא נמצא, ואז קל להגיע אליו ולהובילו למקום מבטחים
חברות וחברים, שאלת השאלות, האם להשאר איתו או לא להשאר איתו... זו השאלה!