הייתי היום במסיבת קבלת ספר תורה של הבת שלי ליאל והיה הרכב מוזיקלי שעשה קצב בתופים.
המנחה ביקש מאנשים למחוא כפיים על פי קצב מסויים ורוב האנשים הצטרפו אליו! הסתכלתי על כולם, ראיתי את שיתוף הפעולה והרגשתי כמה כיף הקצב הזה והשמחה המשותפת!
ואז הוא ביקש להצטרף אליו גם בשירה... לא במיקרופון, לא במקום כלשהו, פשוט לשיר כולם בקול רם!
כאן - כבר הייתה היענות הרבה פחות גדולה. לא, לא בגלל שאנשים לא מכירים את מילות השיר, כולם הכירו אותו, אלא בגלל מה?
האמת שאני לא יודעת בוודאות מה הסיבה, אבל יכולתי לשער. באותו רגע נזכרתי באותם הפעמים בעברי שרציתי להשתתף במשהו, ואפילו עשיתי זאת, אבל תוך כדי הזמן שהייתי בפעילות גם חשבתי על איך אני נראית מהצד, וכמה זה מגוחך, ופתאום היה יוצא לי צחוק מובך, למרות שתמיד הייתי יחסית בעלת ביטחון עצמי.
אז נכון, יש אנשים שלא היו פותחים את הפה מראש, אבל הרגע הזה שפתאום קלטתי שעכשיו יכולתי לשיר מבלי בכלל שתעלה לי מחשבה קרובה ל-איך אני נראית בעיני אנשים, או ל-מה חושבים עלי - היה רגע כייפי במיוחד!
פתאום להרגיש את תחושת הנוכחות הזו, שאין בה הפרעות, שאין בה קולות, פשוט נוכחות טהורה ברגע הזה - היתה חוויה שפתאום קלטתי כמה שנים לא באמת חוויתי!
