אנו חיים או את עצמנו או את ההגדרה שלנו את העצמנו. ההגדרה שלנו היא בהתאם ל'אני האידאלי' שאנו שואפים להיות.
יש לנו מן תפיסה שאומרת – שאם אני אהיה האני האידאלי הזה - מוצלח / מצליח / נחמד / בסדר / נורמלי / חכם / מרצה / מוצלח / משפיע - אז אני אהיה שלם עם עצמי.
אנו עוברים דרך ארוכה כדי לאפשר לזה לקרות – משקיעים שעות, מאמץ, אינספור מחשבות תכנונים איך להפוך להיות 'המישהו הזה' שאני חולם להיות.
ואז, כשבא היום שבו אנחנו מגיעים למטרה הנישגת, וסוף סוף מצליחים להיות ה'מישהו הזה' ואפילו מקבלים עליו אישור והכרה – אנחנו נשברים לגלות שאנחנו לא מצליחים להרגיש את מה שקיווינו להרגיש, את תחושת השלמות, הביטחון, השחרור, היציבות, המשמעות, האושר, החופשיות ועוד.
ולמה זה קורה? כי גם אם בפועל הצלחנו להיות ה'אני האידאלי' שחלמנו להיות – אנחנו לא שלמים עם עצמנו, עם ההוויה החופשית שלנו, אנחנו לא חשים יותר את עצמנו אלא רק קולטים בעיניים את ה'דמות האידאלית' שהפכנו להיות.
ואז? החור שבתוכנו – לא באמת מתמלא. אנחנו יודעים שאנחנו וואו, מדהימים, חכמים, אבל משהו בתוכנו פשוט לא מצליח להתמלא, לא מצליח לגמרי להרגיש, להתרגש, ולשייך את כל זה אלינו באמת.
ולמרות שעמדנו בכל תנאי הקבלה – משהו בנו לא מצליח באמת להיות, להשתחרר ולחיות.
כל עוד הניסיון שלי להיות המישהו הזה – לא התחיל מעצמי, אלא מפעולות שלי, עשייה שלי, DOING והתדמית שיצרתי לעצמי – אנו מגלים מהר מאוד שעשייה ותדמית חיצונית לא בונה חוויה פנימית אלא רק ידיעה שכלית.
וגם אם אני יודע שאני מוצלח, שווה, טוב כמו ששאפתי להיות – אני לא באמת מצליח להרגיש את זה כי זה לא בא מבפנים.
מסתבר שהחופש שלנו לא באמת קורה כשאנחנו עומדים בתנאים שהאמנו בהם... יש תנאי אחד שיכול לספק לנו את כל מה שאי פעם רצינו לחוות ולחיות והוא – פשוט להיות עצמי.
ואם התנאי עד היום היה: אם אני אהיה X (האני האידאלי) אז אקבל את עצמי, ואז ארגיש Y (רגש חיובי).
התנאי הנכון הוא: אם אני אהיה עצמי, אז אחווה את עצמי השלם ואקבל את עצמי כי יש בו את כל מה שחיפשתי שנים, ואז ארגיש Y (רגש חיובי).
אז אנחנו גם קולטים משהו שהיה עד היום בגדר השטח העיוור - כשאנחנו מנסים להיות X – דבר כלשהו – אנחנו מצמצים את ההוויה שלנו בתוך הדמות הזו, ולכן פחות ופחות חשים את הקיימות, המשמעות, היציבות, הביטחון והערך – מעצמנו בניסיון לקבל את זה דרך ה'מי שהפכתי להיות'...
ואז אנחנו מבינים שאין אדם שהוא מרצה במהותו, אלא יש אדם שהאמין שאם הוא יהיה מרצה אז אחרים יהיו מרוצים ממנו ואז יצליח לקבל את הערכה שהוא זקוק לה כדי לקבל את עצמו.
אין אדם שהוא וורקהוליק, אלא יש אדם שהוא מאמין שאם הוא יצליח אז הוא יצליח להיות בטוב עם עצמו ולקבל את עצמו, כשבעצם הוא רק עובד למען 'אידיאל' שלא עתיד לספק לו את כל מה שהוא רוצה וחולם.
זו גם הסיבה שאנשים רבים כשמגיעים למטרות שלהם – יכולים לחוות חרדה, דיכאון, ריקנות, תחושת חוסר משמעות, כי פתאום הקסם שהם תמיד חלמו עליו – לא באמת קרה.
ההוויה שלנו היא הדבר היחיד שנועדנו להיות. NYE יודעת איך להנכיח בנו את ההוויה שלנו יותר ויותר ולאפשר לנו להיות מי שנועדנו להיות ודרך זה לחוות באופן טבעי את שנועדנו לחוות.
NYE המבוססת על תורת האדם השלם בהיפוך אותיות טומנת את משמעות התורה כולה – Enjoy Your Nature.
פשוט להנות מהטבע שלנו. ככל שאנחנו זוכים לחוות את התחושות הטובות ששאפנו לחוות, תחושות של מלאות, משמעות, חיוניות, חיות, אהבה, ערך ועוד מעצמנו, מבפנים – אנחנו משתחררים מהתלות באנשים חיצוניים ואז מערכות היחסים שלנו איתם מצליחות להיות מאוזנות יותר ולא מערערות. כך אנחנו יוצרים בסיס חדש, יציב הרבה יותר, למערכות היחסים בחיינו.
כל אדם חי עם תנאי כזה, ולכן NYE יודעת לעזור ולשחרר – כל אדם.
ככל שאנחנו עוזרים לבני אדם לחוות את עצמם ברמה גבוהה יותר כך הם זוכים לחוות את מה שהם שאפו לחוות דרך אותו תנאי, ואז הם מצליחים להשתחרר מהאני האידאלי בו היו שבויים.
אז הם מצליחים גם להשתחרר מהמתח, מהמוטרדות, מהלחץ והסטרס שחי ובו כדי להיות ה'אני האידאלי' וכדי לעמוד בתנאי הקבלה.
אז משתחררים גם האנשים שלא הצליחו להיות ה'אני האידאלי' מהשאיפה להגיע לשם והם משתחררים להיות הם עצמם. אז כשהם מספיק עצמם – הם כבר לא חצויים בין מי שהם בפנים לבין מי שהם אמורים להיות, לא מלאי קונפליקטים, לא מרגישים לא מספיק, אלא משהו חוזר להיות שלם.
לכן הפתרון של NYE המאפשרת הגברת הנוכחות העצמית המאפשרת קבלה עצמית בלתי מותנית – משחררת אותנו מלחיות בהתאם להכתבת האני האידאלי ולכל האסור והמותר שהו מכתיב, משחררת את המרחב הפנימי שלנו ואנו מגלים שאנחנו מצליחים להגיע לכל שתמיד רצינו – אבל באופן הטבעי והשלם שנבראנו לחיות, לא מתוך הגדרה, אלא מתוך תשוקה ותחושת חיים שמתחילה מבפנים.
כשאנחנו מבינים שכולנו חיים בסוג של כלא, שבי תודעתי, שהאמנו שהמפתח ותנאי השחרור תלויים בעד כמה נצליח להיות ה'אני האידאלי' ששמנו לעצמנו להיות – אנחנו כל הזמן משוחררים רק על תנאי.
רק כשהשחרור העצמי יהיה מבפנים, ללא תנאי, מתוך חיבור שמאפשר קבלה וחוויה מלאה שלא תלוי ממי אני בפועל אלא מהמידה שבה אני מלא בעצמי וחי את עצמי – אז תחושת החירות תהיה מנת חלקנו.
רק אז נשתחרר באמת מתחושת כעס, אכזבה, פער, ביקורת בלתי פוסקת והשוואה.
אז כשאנחנו משתחררים מההגדרה של - להיות אדם טוב, אדם משמעותי, אדם יעיל, אדם חרוץ, אדם מצליח, אדם מוצלח, מיוחד, בסדר, מרצה, מכיל ועוד – אנחנו יכולים להיות כל אלו באופן טבעי. לא כי זה ההגדרה שלנו, אלא כי זה חלק ממי שאנחנו במהות שלנו.
אז אנחנו מגלים כשאנחנו משתחררים מהקליפות וההגדרות והתכתיבים ששמנו על עצמנו – אנחנו לא הופכים להיות "מעפנים" או "לא מספיק טובים" או "לא מוצלחים או מצליחים" אלא שכל האיכויות קיימות בתוכנו, בהוויתנו הראשונית, גם בלי שנעבוד בלהיות 'המישהו הזה'.
אחרת – כולנו, חיים במאסר עולם... מרצים את האידאלי, את אנשי העולם, ומבלי לשים לב – מרצים מאסר כי יש תנאי.
תנאי קבלה שמשפיעים על מידת ותנאי השחרור. כשאנחנו מבינים שאדם חי או את עצמו באופן טבעי, או את הדמות ששואף להיות - אנחנו בוחרים לחזק את החיבור בין האני לעצמי וכך לשחרר אותו מהצורך לספק את צרכיו הרגשיים דרך אותה דמות שניסה להיות.
אז הוא מצליח לחוות ולחיות את עצמו ולא את ההגדרות והאידאלים שהלביש על עצמו.
האני הפנימי / מהו לא באמת חיבור עצמי NYE זה לא להתחבר לעצמי שבתוכי אלא להתרחב לעצמיות השלמה.
הרבה אנשים פונים אלי ואומרים לי שהם למדו לתת מקום לעצמם, לתת מקום לכאב, לתחושת החוסר, לתחושת הלא מספיק, לא להאבק בה, אלא לתת לה להיות. להתיידד איתה, לתת לה מקום.
וכשאני שומעת את זה? מצטלצלות לי האוזניים! מה? אין לזה שום קשר לחיבור עצמי אמיתי.
יש לזה קשר רק לחיבור ל'אני הפנימי'. האני הפנימי הוא לא הרובד העצמי השלם, אלא החלק הקטן שאנו חווים בתוך הדמות הלא אותנטית ולא חופשית שהפכנו להיות.
המי שאנחנו היום – לא נוצר כתוצר חופשי אלא בתוך מסגרת של חינוך, ציפיות, מסגרות שמלמדות אותנו איך צריך להתנהג, איך נכון לחשוב. מבלי לשים לב – אנחנו די מתוכנתים, והרבה פחות חופשיים.
רובנו מתביישים בתשוקות שלנו, ברצונות שלנו, כי זה מרגיש לנו גס, סוטה, לא לעניין, אולי יגרום למישהו להרים גבה ולגרום לנו להרגיש שמשהו בנו לא בסדר, לא נורמלי, לא תקין.
ואז... בתוך האני הזה – לנו, לעצמנו הטבעי והאותנטי, לא היה מספיק מקום...
ואז כיווצנו את עצמנו בתוך הדמות הזו שנקראת 'אני'. הראנו רק את מה שמתאים, הסתרנו את מה שהאמנו שלא מתאים.
הראנו את הדומה, הסתרנו את השונה. בדרך זו – לא חווינו את עצמנו בתוכנו, אלא את החלק הזה שמכווץ, סגור, לא תמיד לגיטימי, לפעמים אסור ולפעמים מותר.
למה זה דומה? לברז מים. הברז - ה'אני בפועל'. המים שבעולם – ה'עצמי'.
והמעצור שפותח או סוגר את המים הוא ה-אני האידאלי. מה נותר בפנים? המים שסגורים בתוך הברז.
ככל שהברז יהיה פתוח יותר כך החוויה הפנימית תהיה טובה יותר, משוחררת יותר.
ככל שהברז יהיה סגור כי האידאל לא מאפשר שחרור אלא התאמה שלנו אל העולם – כך המים יישארו תקועים בתוך הברז.
אז המים יהפכו להיות מים עומדים, תקועים, ולא מים בריאים, נעים, חיים.
זה בדיוק מה שקורה בתוכנו. האם נרצה להתחבר אל המים שתקועים בתוך הברז? האם הם או מצבם מייצג את המים החופשיים, שנמצאים בתנועה, באוויר הפתוח? לא.
לכן אין צורך להתחבר לאני הפנימי כשהוא רק ביטוי לכך שמשהו לא חווה וחי בחופשיות את עצמנו.
חיבור עצמי זה לא להתחבר לכאב, לרגשות או לצלול פנימה. חיבור עצמי זה לאפשר חוויה שלמה יותר של העצמיות ולחיות מתוך נביעה של העצמיות דרכנו, אל העולם.
אין צורך להתחבר לכאב שאנו חשים בתוכנו, אלא לעצמנו. ככל שאנחנו מתחברים לעצמנו – התקיעות שיצרה את הכאב נעלמת ואיתה גם הכאב.
כל התופעות הלא רצויות שאנחנו חווים בתוכנו הן לא חלק ממי שאנחנו באמת, אלא נוצרו כתוצאה מכך שאנחנו לא חווים וחיים את עצמנו באמת.
איך נוכל לגלות שזה אכן נכון? פשוט. נגיע למפגש טעימה, נחווה את עצמנו ואז לא יהיה לנו ספק.
כשאנחנו נפתחים לעצמנו ומגלים אור, חום, תנועה, חיים, מלאות, התעוררות, שחרור, ביטחון, ערך, משמעות, שמחה, אושר – אנחנו מגלים שכל האין מעולם לא היה חלק מאיתנו אלא פשוט ביטוי לכך שאנחנו לא חיים את כל היש שנולדנו לחיות.
NYE – הפתרון האמיתי שלמים עם עצמנו כולנו שואפים להיות שלמים עם עצמנו.
אבל האם באמת השלמות אליה אנחנו שואפים – היא עם עצמנו? או עם איזה תדמית או דמות אידאלית שאנחנו שואפים להיות?
בהתחלה, בתוכנית הראשונית – נולדנו לחיות את עצמנו. זה המצב הטבעי והתקין.
אבל... ככל שהדעת נכנסה לתמונה – היא הפכה להיות חוצץ בין ה'אני' ל'עצמי' להפרידה ביניהם, הרחיקה אותנו מעצמנו כדי להתקרב למה שלמדנו ע"י החברה והעולם שאנחנו אמורים להיות.
כך הפכנו לחיות באופן יותר מודע ופחות ער. פחות ער לעצמנו. למי אנחנו באמת. למה אנחנו באמת רוצים.
במרחב הזה נוצר בתוכנו חלל. רגשות לא נעימים כמו עצב, חוסר וריקנות מילאו את המקום...
כלפי חוץ הצגנו שאנחנו שלמים ושהכל תקין וטוב. חלקנו אפילו הצגנו משהו מושלם, שאף אחד לא יחשוד.
שלא יחשוד שזה לא מי שאנחנו ושלא כך נועדנו לחיות. חוסר התקינות הזו – היא לא חלק ממי שאנחנו, היא נוצרה כשהתרחקנו ממי שאנחנו.
כשאנחנו מבינים את זה אנחנו לא ממשיכים לנסות להציג משהו שלם מבחוץ, אלא מתחילים להתמלא ולחוות את עצמנו באופן שלם מבפנים.
ככל שמשהו בנו חוזר להיות שלם – כבר אין צורך בלהסתיר את החסר, את הלא שלם, כי הוא לא קיים.
אז אנחנו זוכים להשתחרר מהמאמץ, מהתדמיות, מהניסיון להוכיח ולרצות, כי משהו בנו מרגיש טוב עם עצמנו מבפנים ללא תנאי, מעצם החיבור.
אז אנחנו לא צריכים להיות משהו או לעשות משהו או להוכיח משהו כדי להיות בטוב עם עצמנו, החיבור הופך להיות בלתי מותנה בדבר.
אז אנחנו מרגישים שלמים כי אנחנו מממשים את המשוואה הפשוטה שנולדנו איתה.
אני + עצמי = אדם שלם. וכשאני לא חווה את עצמי במלואי – מה הפלא שהרגשתי שאני = חסר?
זו הדרך היחידה להשתחרר מהלחץ של איך אני נראה, ומה חושבים עלי ומכל התופעות השליליות שקשורות לדימוי העצמי.
כי הביטחון מתחיל הפעם מבפנים, וכבר לא מבחוץ. NYE – הפתרון האמיתי.
אין אין - יש יש אנו רגילים לחיות באשלייה שאומרת – יש אין. לדוגמא - יש חושך.
אנחנו מסתכלים בחוש הראייה שלנו – ואנחנו רואים חושך. מבחינתנו זה אומר לנו – יש חושך.
האומנם? בואו נבדוק. אם אני רוצה להעלים דבר שהוא ישנו – אני צריכה להגיב ישירות אליו.
אם נרצה להעלים את החושך – מה נרצה לעשות? להדליק את האור. האור? איך האור קשור?
כי חושך הוא תוצאה של אין אור. אבין לא תוצר של יש חושך. זה נשמע כמו סמנטיקה, אבל האמת שאם נבין את העומק של זה תתהפך לנו לגמרי התפיסה לגבי הפתרון.
כי אם החושך לא קיים, ואם אין אין, אז כדי שלא יהיה אין – אנחנו צריכים להביא נוכחות של יש, של אור. זה הכל.
הפתרון לאין הוא בהוספה של יש. ולמה אנחנו מדברים על זה? כי הורגלנו לטפל באין. לטפל בחוסר.
לטפל בחוסר ביטחון עצמי. לטפל בחוסר ערך עצמי. לטפל בחוסר משמעות עצמית.
לטפל בחוסר החיות. לטפל בתקיעות. לטפל בריקנות. או בקיצור לטפל באין.
כשבעצם – האם זה מה שהכי נכון לעשות? או פשוט להוסיף עוד יש? פשוט להגביר את מקור הביטחון העצמי – הלוא הוא עצמי.
פשוט להגביר את מקור הערך העצמי – הלוא הוא עצמי. פשוט להגביר את מקור המשמעות העצמית – הלא הוא עצמי.
פשוט להוסיף עוד ועוד מלאות עצמית ואז הריקנות תעלם.... כשאדם לא מרגיש טוב והוא הולך לרופא ובבדיקות הדם מתגלה שיש לו חוסר ברזל – הוא לא מטפל בחוסר הברזל, הוא פשוט לוקח תוסף ברזל, פשוט מוסיף עוד ברזל.
וכשיש ברזל – נעלם המצב של חוסר ברזל. באופן טבעי, מעצמו. כי כשיש יש – אין אין. ואז לא צריך לטפל באין.
NYE היא אחת השיטות היחידות שמציעה להגביר את היש כפתרון לאין, ולא עוסקת באין.
כי האין איננו והיש ישנו. NYE – הפתרון האמיתי. השבי / אסור ומותר.
איך זה מרגיש להיות אסיר? אין לכם מושג? מעולם לא הייתם בכלא? אז אני אגלה לכם שכולנו חיים בכלא. בשבי. שבי התודעה.
שבי התודעה שאומרת לנו מי אנחנו, מה אנחנו, מה אנחנו אמורים להיות.
אותה תודעה שמשלה אותנו ואומרת לנו שהאני האמיתי הוא האני שהפכנו להיות.
בסופו של דבר – כולנו יכולים להבין עובדה פשוטה אחת. כל עוד אני אמור להיות משהו, מרצה, נחמד, חביב, חכם, או כל שדבר אחר – אני יוצר סביבי באופן לא מודע גדר שהיא מגדירה את ה'אני'.
בדרך זו – יש את השטח שנמצא בתוך הגדר – שזה השטח של המותר. ויש את השטח שנמצא מחוץ לגדל, שזה השטח של האסור.
ככל שההגדרה היא מצומצמת ומצמצת יותר כך שטחי המותר קטנים, וכך שטחי האסור גדולים.
כל הגדרה יוצרת שטחי אסור ומותר בגדלים אחרים. בואו ניתן דוגמא – אם אני = מיוחד.
אז מה מותר לי? המון דברים! מותר לי להיות המון דברים כי אני לא צריך להתאים את עצמי כל עוד אני = מיוחד!
ואז הדבר כמעט יחיד שנמצא מחוץ לגדר, בשטח של האסור – הוא להיות כמו מישהו אחר.
גם זה מגביל, ללא ספק, כמו כל גדר, אבל אפשר לחיות בגדר הזה. לעומת זאת – אם אני חי בהגדרה של –
אני = בסדר עם כולם. אז מה מותר לי? כמעט כלום! אני צריך להיות סופר מחושב ומתחשב כל הזמן כי אני צריך לצאת בסדר.
אין בזה כמעט חופשיות, הכל סופר נפיץ! בכל רגע אני יכול לטעות ולצאת לא בסדר.
הכל צריך להיות מחושב וצפוי מראש! כמה ספונטניות וחופשיות יש בזה?
כמעט בכלל לא! מה אסור לי? כמעט הכל. ואז אדם שחי בשבי התודעה שלו ובשבי ההגדרות של ה'אני האידאלי' שאני אמור להיות – הוא חי כשבוי כל הזמן, חי כאסיר, כשהתא שלו נמדד בהתאם למרחב שמאפשר הגדר.
הדרך היחידה לצאת מהשבי הזה – היא להעניק לנו את היציבות והמלאות הרגשית, ואת הביטחון הקיומי בדרך שלא תלויה במידה שבה אני חי את ה'אני האידאלי' אלא במידה שבה אני חי את עצמי.
ככל שהאדם חווה את עצמו – הוא חווה מלאות ויציבות רגשית לצד ביטחון קיומי שלא תלוי בדבר חיצוני או בהתנהגות שלו או במי שהוא כלפי העולם.
רק אחרי שנוצרת קרקע בטוחה וחדשה, שנוצרת בתוכי, מעצם הגברת תחושת הקיום הטבעי והבלתי מותנה שלי – אנו משתחררים מהצורך לחיות 'בפועל' בהתאם להגדרות שמכתיב ה'אידיאל'.
רק אז, אחרי שהחיבור עם עצמנו קורה, קורה גם השחרור. אז החיים מתחילים לקרות באמת.
NYE – הפתרון האמיתי
