אנו חיים או את עצמנו או את ההגדרה שלנו את העצמנו. ההגדרה שלנו היא בהתאם ל'אני האידאלי' שאנו שואפים להיות.
יש לנו מן תפיסה שאומרת – שאם אני אהיה האני האידאלי הזה - מוצלח / מצליח / נחמד / בסדר / נורמלי / חכם / מרצה / מוצלח / משפיע - אז אני אהיה שלם עם עצמי.
אנו עוברים דרך ארוכה כדי לאפשר לזה לקרות – משקיעים שעות, מאמץ, אינספור מחשבות תכנונים איך להפוך להיות 'המישהו הזה' שאני חולם להיות.
ואז, כשבא היום שבו אנחנו מגיעים למטרה הנישגת, וסוף סוף מצליחים להיות ה'מישהו הזה' ואפילו מקבלים עליו אישור והכרה – אנחנו נשברים לגלות שאנחנו לא מצליחים להרגיש את מה שקיווינו להרגיש, את תחושת השלמות, הביטחון, השחרור, היציבות, המשמעות, האושר, החופשיות ועוד.
ולמה זה קורה? כי גם אם בפועל הצלחנו להיות ה'אני האידאלי' שחלמנו להיות – אנחנו לא שלמים עם עצמנו, עם ההוויה החופשית שלנו, אנחנו לא חשים יותר את עצמנו אלא רק קולטים בעיניים את ה'דמות האידאלית' שהפכנו להיות.
ואז? החור שבתוכנו – לא באמת מתמלא. אנחנו יודעים שאנחנו וואו, מדהימים, חכמים, אבל משהו בתוכנו פשוט לא מצליח להתמלא, לא מצליח לגמרי להרגיש, להתרגש, ולשייך את כל זה אלינו באמת.
ולמרות שעמדנו בכל תנאי הקבלה – משהו בנו לא מצליח באמת להיות, להשתחרר ולחיות.
כל עוד הניסיון שלי להיות המישהו הזה – לא התחיל מעצמי, אלא מפעולות שלי, עשייה שלי, DOING והתדמית שיצרתי לעצמי – אנו מגלים מהר מאוד שעשייה ותדמית חיצונית לא בונה חוויה פנימית אלא רק ידיעה שכלית.
וגם אם אני יודע שאני מוצלח, שווה, טוב כמו ששאפתי להיות – אני לא באמת מצליח להרגיש את זה כי זה לא בא מבפנים.
מסתבר שהחופש שלנו לא באמת קורה כשאנחנו עומדים בתנאים שהאמנו בהם... יש תנאי אחד שיכול לספק לנו את כל מה שאי פעם רצינו לחוות ולחיות והוא – פשוט להיות עצמי.
ואם התנאי עד היום היה: אם אני אהיה X (האני האידאלי) אז אקבל את עצמי, ואז ארגיש Y (רגש חיובי).
התנאי הנכון הוא: אם אני אהיה עצמי, אז אחווה את עצמי השלם ואקבל את עצמי כי יש בו את כל מה שחיפשתי שנים, ואז ארגיש Y (רגש חיובי).
אז אנחנו גם קולטים משהו שהיה עד היום בגדר השטח העיוור - כשאנחנו מנסים להיות X – דבר כלשהו – אנחנו מצמצים את ההוויה שלנו בתוך הדמות הזו, ולכן פחות ופחות חשים את הקיימות, המשמעות, היציבות, הביטחון והערך – מעצמנו בניסיון לקבל את זה דרך ה'מי שהפכתי להיות'...
ואז אנחנו מבינים שאין אדם שהוא מרצה במהותו, אלא יש אדם שהאמין שאם הוא יהיה מרצה אז אחרים יהיו מרוצים ממנו ואז יצליח לקבל את הערכה שהוא זקוק לה כדי לקבל את עצמו.
אין אדם שהוא וורקהוליק, אלא יש אדם שהוא מאמין שאם הוא יצליח אז הוא יצליח להיות בטוב עם עצמו ולקבל את עצמו, כשבעצם הוא רק עובד למען 'אידיאל' שלא עתיד לספק לו את כל מה שהוא רוצה וחולם.
זו גם הסיבה שאנשים רבים כשמגיעים למטרות שלהם – יכולים לחוות חרדה, דיכאון, ריקנות, תחושת חוסר משמעות, כי פתאום הקסם שהם תמיד חלמו עליו – לא באמת קרה.
ההוויה שלנו היא הדבר היחיד שנועדנו להיות. NYE יודעת איך להנכיח בנו את ההוויה שלנו יותר ויותר ולאפשר לנו להיות מי שנועדנו להיות ודרך זה לחוות באופן טבעי את שנועדנו לחוות.
NYE המבוססת על תורת האדם השלם בהיפוך אותיות טומנת את משמעות התורה כולה – Enjoy Your Nature.
פשוט להנות מהטבע שלנו. ככל שאנחנו זוכים לחוות את התחושות הטובות ששאפנו לחוות, תחושות של מלאות, משמעות, חיוניות, חיות, אהבה, ערך ועוד מעצמנו, מבפנים – אנחנו משתחררים מהתלות באנשים חיצוניים ואז מערכות היחסים שלנו איתם מצליחות להיות מאוזנות יותר ולא מערערות. כך אנחנו יוצרים בסיס חדש, יציב הרבה יותר, למערכות היחסים בחיינו.
כל אדם חי עם תנאי כזה, ולכן NYE יודעת לעזור ולשחרר – כל אדם.
ככל שאנחנו עוזרים לבני אדם לחוות את עצמם ברמה גבוהה יותר כך הם זוכים לחוות את מה שהם שאפו לחוות דרך אותו תנאי, ואז הם מצליחים להשתחרר מהאני האידאלי בו היו שבויים.
אז הם מצליחים גם להשתחרר מהמתח, מהמוטרדות, מהלחץ והסטרס שחי ובו כדי להיות ה'אני האידאלי' וכדי לעמוד בתנאי הקבלה.
אז משתחררים גם האנשים שלא הצליחו להיות ה'אני האידאלי' מהשאיפה להגיע לשם והם משתחררים להיות הם עצמם. אז כשהם מספיק עצמם – הם כבר לא חצויים בין מי שהם בפנים לבין מי שהם אמורים להיות, לא מלאי קונפליקטים, לא מרגישים לא מספיק, אלא משהו חוזר להיות שלם.
לכן הפתרון של NYE המאפשרת הגברת הנוכחות העצמית המאפשרת קבלה עצמית בלתי מותנית – משחררת אותנו מלחיות בהתאם להכתבת האני האידאלי ולכל האסור והמותר שהו מכתיב, משחררת את המרחב הפנימי שלנו ואנו מגלים שאנחנו מצליחים להגיע לכל שתמיד רצינו – אבל באופן הטבעי והשלם שנבראנו לחיות, לא מתוך הגדרה, אלא מתוך תשוקה ותחושת חיים שמתחילה מבפנים.
כשאנחנו מבינים שכולנו חיים בסוג של כלא, שבי תודעתי, שהאמנו שהמפתח ותנאי השחרור תלויים בעד כמה נצליח להיות ה'אני האידאלי' ששמנו לעצמנו להיות – אנחנו כל הזמן משוחררים רק על תנאי.
רק כשהשחרור העצמי יהיה מבפנים, ללא תנאי, מתוך חיבור שמאפשר קבלה וחוויה מלאה שלא תלוי ממי אני בפועל אלא מהמידה שבה אני מלא בעצמי וחי את עצמי – אז תחושת החירות תהיה מנת חלקנו.
רק אז נשתחרר באמת מתחושת כעס, אכזבה, פער, ביקורת בלתי פוסקת והשוואה.
אז כשאנחנו משתחררים מההגדרה של - להיות אדם טוב, אדם משמעותי, אדם יעיל, אדם חרוץ, אדם מצליח, אדם מוצלח, מיוחד, בסדר, מרצה, מכיל ועוד – אנחנו יכולים להיות כל אלו באופן טבעי. לא כי זה ההגדרה שלנו, אלא כי זה חלק ממי שאנחנו במהות שלנו.
אז אנחנו מגלים כשאנחנו משתחררים מהקליפות וההגדרות והתכתיבים ששמנו על עצמנו – אנחנו לא הופכים להיות "מעפנים" או "לא מספיק טובים" או "לא מוצלחים או מצליחים" אלא שכל האיכויות קיימות בתוכנו, בהוויתנו הראשונית, גם בלי שנעבוד בלהיות 'המישהו הזה'.
אחרת – כולנו, חיים במאסר עולם... מרצים את האידאלי, את אנשי העולם, ומבלי לשים לב – מרצים מאסר כי יש תנאי.
תנאי קבלה שמשפיעים על מידת ותנאי השחרור. כשאנחנו מבינים שאדם חי או את עצמו באופן טבעי, או את הדמות ששואף להיות - אנחנו בוחרים לחזק את החיבור בין האני לעצמי וכך לשחרר אותו מהצורך לספק את צרכיו הרגשיים דרך אותה דמות שניסה להיות.
אז הוא מצליח לחוות ולחיות את עצמו ולא את ההגדרות והאידאלים שהלביש על עצמו.
