איך זה מרגיש להיות אסיר? אין לכם מושג? מעולם לא הייתם בכלא? אז אני אגלה לכם שכולנו חיים בכלא. בשבי. שבי התודעה.
שבי התודעה שאומרת לנו מי אנחנו, מה אנחנו, מה אנחנו אמורים להיות.
אותה תודעה שמשלה אותנו ואומרת לנו שהאני האמיתי הוא האני שהפכנו להיות.
בסופו של דבר – כולנו יכולים להבין עובדה פשוטה אחת. כל עוד אני אמור להיות משהו, מרצה, נחמד, חביב, חכם, או כל שדבר אחר – אני יוצר סביבי באופן לא מודע גדר שהיא מגדירה את ה'אני'.
בדרך זו – יש את השטח שנמצא בתוך הגדר – שזה השטח של המותר. ויש את השטח שנמצא מחוץ לגדל, שזה השטח של האסור.
ככל שההגדרה היא מצומצמת ומצמצת יותר כך שטחי המותר קטנים, וכך שטחי האסור גדולים.
כל הגדרה יוצרת שטחי אסור ומותר בגדלים אחרים. בואו ניתן דוגמא – אם אני = מיוחד.
אז מה מותר לי? המון דברים! מותר לי להיות המון דברים כי אני לא צריך להתאים את עצמי כל עוד אני = מיוחד!
ואז הדבר כמעט יחיד שנמצא מחוץ לגדר, בשטח של האסור – הוא להיות כמו מישהו אחר.
גם זה מגביל, ללא ספק, כמו כל גדר, אבל אפשר לחיות בגדר הזה. לעומת זאת – אם אני חי בהגדרה של –
אני = בסדר עם כולם. אז מה מותר לי? כמעט כלום! אני צריך להיות סופר מחושב ומתחשב כל הזמן כי אני צריך לצאת בסדר.
אין בזה כמעט חופשיות, הכל סופר נפיץ! בכל רגע אני יכול לטעות ולצאת לא בסדר.
הכל צריך להיות מחושב וצפוי מראש! כמה ספונטניות וחופשיות יש בזה?
כמעט בכלל לא! מה אסור לי? כמעט הכל. ואז אדם שחי בשבי התודעה שלו ובשבי ההגדרות של ה'אני האידאלי' שאני אמור להיות – הוא חי כשבוי כל הזמן, חי כאסיר, כשהתא שלו נמדד בהתאם למרחב שמאפשר הגדר.
הדרך היחידה לצאת מהשבי הזה – היא להעניק לנו את היציבות והמלאות הרגשית, ואת הביטחון הקיומי בדרך שלא תלויה במידה שבה אני חי את ה'אני האידאלי' אלא במידה שבה אני חי את עצמי.
ככל שהאדם חווה את עצמו – הוא חווה מלאות ויציבות רגשית לצד ביטחון קיומי שלא תלוי בדבר חיצוני או בהתנהגות שלו או במי שהוא כלפי העולם.
רק אחרי שנוצרת קרקע בטוחה וחדשה, שנוצרת בתוכי, מעצם הגברת תחושת הקיום הטבעי והבלתי מותנה שלי – אנו משתחררים מהצורך לחיות 'בפועל' בהתאם להגדרות שמכתיב ה'אידיאל'.
רק אז, אחרי שהחיבור עם עצמנו קורה, קורה גם השחרור. אז החיים מתחילים לקרות באמת.
NYE – הפתרון האמיתי
