הורים רבים מגיעים להתייעץ איתו לגבי ילדיהם איתם הם חווים קשיים בתחומים השונים.
השאלה הראשונה שאני שואלת רבים מהם היא: "איך הייתם מגדירים את הילדים שלכם?"
לשאלה זו אני נענית בשתי דרכים- או עקשן, מרדן, מתנגד וכו', או חסר ביטחון עצמי, מרצה, כנוע.
השאלה השנייה שאני שואלת אותם היא: "מה חשוב לכם שילדיכם יהיו?"
התשובה הנפוצה ביותר של כולם היא: "שיהיו עצמאיים ושידעו להסתדר בכוחות עצמם. הא, ושלא יהיו פראיירים".
כשאני שואלת אותם האם הם יודעים מה יצר את הפער בין מה שהם רצו שילדיהם יהיו לבין מה שילדיהם בפועל- לרוב אני נענית בשלילה.
בשלב זה אני עוברת להסבר הבא: תחילה אני מסבירה להם ש- התנגדות וכניעה הן שני קטבים המבטאים תגובה למצב שבו מופעל כוח על האדם.
במצב זה, בין אם הוא מתנגד לכוח שמופעל עליו ובין אם הוא כנוע לכל מה שמופעל עליו ולכן מאפשר השלטת כוח עליו - הילד חי בתגובה למצופה ולנדרש ממנו ולא רגיל ליצור את חייו דרך הרצונות שלו והציפיות שלו.
רצון הוא כוח פנימי הקיים בכל אדם. כשהילד לא חי בהתאם לרצון שלו עצמו אלא חי בהתאם לרצון של האחר, הוא חי כמופעל חיצונית במקום כמופעל פנימית מתוך כוח הרצון שלו. במצב זה, או שיתנגד לרצון של האחר, על מנת להשאיר לעצמו את הזכות לפעול מתישהו בהתאם לרצונו, או שיכנע לו.
מה עדיף בעיניכם? ההתנגדות של ילידכם אינה מעידה על ילד אגרסיבי, אלא על ביטוי הרצון שלו לפעול בהתאם לרצונו.
מכך ניתן להבין שמה שנרצה לעשות למען ילדינו היא לא להפעיל מולם את הרצון שלו, אלא לדבר איתם על הרצונות שלהם, על מה שחשוב להם, ולהבין אין כל אלו יכולים להסתדר עם כל שאר צורכי החיים.
ככל שהם יצרו את מציאות חייהם בהתאם לעצמם כך לא יצטרכו להתנגד או להכנע לדבר, כי הם היוצרים בהתאם לעצמכם.
במצב זה הביטחון שלהם בעצמם ובחיים יגדל באופן משמעותי! בהמשך אני מסבירה להם ש-
הדרך שבה ילדיהם, כמו שאר בני האדם ובעלי החיים לומדים על עצמם היא דרך התנסויות חייהם – דרך החוויה שנוצרת בזמן או לאחר ההתנסות. כשאדם לא מתנסה בדבר כלשהו למוח שלו אין נתונים לגבי הדבר, ולגבי היכולת שלו לעשות את הדבר, דבר המתורגם כחוסר יכולת לעשות את הדבר.
אם אנו לא מאפשרים להם לגלות את דרכם ומנחילים את דרכנו (אותה הם חוו בתור הכוח המופעל עליהם מראש אשר אלו התנגדו או נכנעו)- הם לא יכולים להיות בטוחים בעצמם כי הם לא חיים בפועל בהתאם לעצמם... וברור שלא יכולים ליצור ביטחון בדמותם הפעילה כל עוד דמותם הפעילה פועלת שלא בהתאם לעצמם אלא בהתאם אלינו!
לאלה שלא מוותרים על עצמם בקלות- קראנו עקשנים ומרדנים וחוצפנים, ולאלו שכן קראנו מרצים. ובפועל אנו לא מרוצים לא ממצב כזה ולא ממצב כזה.
אז מה עושים? מבינים שהורות היא לא שימת גבולות, היא לא חינוך, היא הקשבה. היא הקשבה אליהם. אנחנו כהורים לא אמורים להיות השליט העליון, שקובע מה כן ומה לא... אלא הם אמורים לשתף אותנו ברצונות שלהם, ואנחנו יכולים לחשוב איתם ולעזור להם לראות את כל התמונה כולה. לא לומר להם מה אפשרי ומה לא- אלא שהם יאמרו לנו מה אפשרי! אולי הם מצליחים לראות משהו שאנחנו לא יכולים לראות?
ככל שאנחנו עוזרים להם באיך כן לעשות את מה שהם רוצים ולבטא את מי שהם ועוזרים למשפחתיות ולחייהם של ילדינו להוות במה למי שהם- הם לא מתנגדים לדבר ולא נכנסים לדבר, ואז כל מי שהם בכל מערכות היחסים בחייכם ובכל תחומי חיים מתחזק ומתעצם ומתבטא!
ואין אושר גדול מזה! מקווה שעזרתי. באהבה רבה! נועה יהושע אביוני.
