האם בית שמקבל את הילד שלו "כמו שהוא" הוא הבית הטוב ביותר? אני פוגשת הרבה הורים שאומרים לי: "לא רציתי לשגע אותו אז הנחתי לו" או "חשוב לי לקבל את הילד שלי כפי שהוא".
אך מה אם הילדים שלנו כעת לא במצב מיטבי? מה אז אנו אמורים לעשות?
אם הילד שלנו, כמו שהוא חי את עצמו כעת, לא לגמרי מביא את עצמו אז אם נקבל אותו כפי שהוא כעת – יעזור לו לגדול לאן שהוא צריך לגדול?
האם אז נכון יותר לקבל את המצב שקורה כעת? ואז להרגיש שאנו מקבלים אותו ללא תנאי? או האם נכון יותר לעזור לו לראות איך לצאת מהמצב הפחות טוב בו הוא נמצא כעת ואז לעזור לו לזכות בעצמו ולנו לזכות בילד שלנו, במצב מיטבי?
נפגשתי עם נער בכיתה י' שאמר לי "אני כועס על ההורים שלי". שאלתי אותו מה הסיבה לכך, ואז ענה: "ההורים שלי תמיד קיבלו אותי כמו שאני, אף פעם לא באמת ניסו לראות למה אני מוותר בקלות, פשוט אם אני ויתרתי על בית ספר אז גם הם ויתרו, אם אני ויתרתי על לקום בזמן בבוקר אז גם הם ויתרו...".
בואו נבין שלפעמים- אנחנו לא מוותרים כך לילד שלנו... אלא מוותרים עליו...
ואם אנחנו לא מוכנים לוותר עליו- נרצה לראות מה גורם לו להיות לא במיטבו, נרצה ללמוד להבין אותו, להבין ממה בכלל רגשות מורכבים, ממה בכלל המחשבות שלו נוצרות? נרצה ללמוד איך נוכל להבין את מצבו הפנימי של ילדינו דרך מה שהוא חווה ביום יום שלו... ואז לקבל באמת את הילד שלנו! שחי וחווה ביטחון עצמי, נוכחות עצמית איתנה בתוכו בחייו!
