והיום אשתף אתכם על שיחה שקיימתי אמש עם אמא לנער מתבגר (בכיתה יא'), שהיא אולי השיחה החמישים שערכתי עם הורים בנושא – אז הגיע הזמן להעלות את זה להבנה ציבורית.
אמש התקשרה אלי אמא מודאגת שאמרה לי כך: "הילד שלי הוא עצלן. הוא לא רוצה לעשות שום דבר. לא משנה כמה אני מפעילה אותו הוא לא זז. לא משנה מה אני מבקשת ממנו הוא לא עושה כלום, זה משגע אותי לראות מישהו כל כך לא מתפקד! אני לא יודעת מה לעשות איתו! אני לא מאמינה שיצא לי ילד כזה אגואיסט!".
אני לעצמי חייכתי, חושבת על כל עשרות הפעמים ששמעתי את הטענה הזו בדיוק מהורים, כמעט באותו מלל, ואמרתי לה: "הילד שלך לא עצלן, הוא פשוט כנראה רגיל להיות כל כך מופעל שהוא לא רגיל לפעול באופן עצמאי".
תרשי לי לשאול אותך כמה שאלות, אפשר?" שאלתי אותה. "זה נכון להגיד שאת כל הזמן אומרת לו מה לעשות ומה הפעולות הבאות שלו ומתי הוא צריך לעשות מה?" שאלתי.
"כן" היא עונה לי בביטחון! "אחרת הוא לא זז, אז איזו ברירה יש לי?"
"תחשבי על זה לרגע", עניתי לה, "כשאת מפעילה אותו כל הזמן, או לפחות מנסה, הוא לא רוצה להיות מופעל ולכן לא עושה כלום, והבעיה היותר חמורה היא שכל עוד תמשיכי להפעיל אותו – הוא ימשיך להתנגד להפעלה שלך ולא יתחיל לתרגל את ההפעלה העצמית שלו. ואת יקירה לא אשמה, אבל את כן יכולה להיות חלק משמעותי מהפיתרון".
"איך?" היא שאלה, הפעם בטון אחר. "בואי נשחרר אותו להיות עצמאי ולפעול בעצמו, רק כך יוכל להיות באמת בטוח בעצמו" אמרתי לה.
"הביטחון שלו ברצפה" היא זורקת לאוויר. "ברור שהביטחון העצמי שלו ברצפה, הוא לא התנסה מספיק בעצמו כדי לחוות ביטחון כלשהו בעצמו, הטיפ שאתן לך הולך לשנות גם את זה!
זה נכון יש דברים שהילד כבר לא התרגל לעשות ולא ממש מתחשק לו לעשות וכנראה גם לא יעשה בכוחות עצמו – אבל יש דברים שכן. מה למשל? צרכים קיומיים פיזיים. למשל, מי מכין את האוכל בבית?"
"וכאן היא עונה- מי יכול להכין? אני! הוא אפילו מתעצל לחמם לו".
"ומה יקרה אם לא תכיני לו אוכל ולא תחממי לו אוכל?" שאלתי. מה לדעתכם היא ענתה?
"אז הוא לא יאכל" ענתה לי. והשאלה האחרונה ששאלתי אותה היתה "האם אי פעם קראתם בעיתון על ילד שהוריו לא הגישו לו אוכל ונמצא השלד שלו בחדר שלו בבית הוריו? לא? גם אני לא."
כאן הזכרתי לה שמעולם לא קראנו בעיתונות שנמצאה גופה של בן או בת נוער שגוועו ברעב כי ההורים שלהם לא הכינו להם אוכל – ושדווקא מקרה של רעב הוא דרך מצויינת לגרום לו לפעול. זה דבר שיאפשר לו לזהות את הרעב שלו, זה דבר שילמד אותו שהוא עוזר לעצמו במצוקה שלו, זה דבר שעוזר לו לזהות, מבלי לשים לב בכלל, שהוא מצליח להשלים תהליך – משלב הצורך לאורך כל השלבים עד לשלב סיפוק הצורך בעצמו!
כך יוכל גם להתחיל לפעול יותר וגם להתחיל להרגיש ביטחון רב יותר בעצמו.
הרי זה כל כך חשוב שיהיה להם הביטחון שיש להם יכולת לסייע להם ולספק את צורכיהם. הרי זה כל כך חשוב שהם יזהו שיש באפשרותם לעשות משימה משלב הרצון עד לשלב הביצוע. הרי זה כל כך חשוב שהם יזהו שהם מסתדרים טוב באופן עצמאי. הרי זה כל כך חשוב שהם ירגישו מה בא להם לאכול, איזה טעם מרגיש להם שהם רוצים להרגיש, מה מידת הרעב כדי להבין מה כמות האוכל שהם ירצו לשים בצלחת.
בפעולה אחת של הכנת אוכל יש כל כך הרבה תרגולים של התנהלויות כל כך חיוניות לחייהם העצמאיים של ילדינו – שאני מציעה – בואו לא נחסוך את זה מהם.
וכאן אני פונה גם אליכם הקוראים, עודדו את הילד שלכם למצוא את העצמאות שלו, את התשוקה שלו, את מה שמעניין אותו. העובדה שהוא אומר "שום דבר לא מעניין אותי" – יכול להיות שהוא פשוט עוד לא התעניין במספיק דברים כדי למצוא מה מעניין.
אל תוותרו להם ועל תוותרו עליהם. הקפידו שילכו לחוג אחד לפחות. איזה? זה כבר נתון לבחירתם.
תנו להם לתרגל את עצמם במציאות החיים על מנת שיוכלו להכיר את עצמם וכדי שיחוו את הביטחון שלהם בעצמם.
כך, ורק כך אנחנו ההורים, נוכל להיות באמת בשקט לגביהם ונדע שהם יודעים להסתדר.
באהבה רבה! נועה יהושע אביוני- מייסדת האקדמיה ויוצרת שיטת NYE
חיבור אחד- חיים שלמים!
