הילד חזר מבית הספר בוכה. כמובן שליבנו יזעק ונשאל מיד: "מה קרה? למה אתה בוכה?"
מתוך רצון להבין מי העז לפגוע בגוזל שלנו! הילד עונה: "יואב העליב אותי, הוא אמר שהוא לא רוצה להיות חבר שלי!".
המשפט האוטומטי שיצא לנו, ההורים ה"מגנים", מהפה הוא: "אז לא צריך, הוא מפסיד, הוא לא שווה את הדמעות שלך!".
ההורים ה"פייסניים" שבינינו יאמרו: "אני אדבר עם אמא שלו!" ואם אנחנו ממש נותנים מקום לילד נשאל: "אתה רוצה שאני אדבר עם אמא שלו?"
ואני שואלת- האם להיות הורה דרך תגובה לאירוע זו הורות הכי מוצלחת ותורמת שיש?? או שיש דרך חכמה ויעילה יותר?
לא משנה אם אנו רגילים לעזור לו להתרחק או להתנתק מהסיטואציה הכואבת, להגיב אליה או להסתכל לה בלבן של העיניים- בכל אחת מהאפשרויות הללו אנחנו עדיין מגיבים למה שקרה מבלי היכולת להבין מה יצר מראש את הסיטואציה ומה הסיבה שהילד שלנו חווה את הדברים שהוא חווה, ומה הסיבה שהסיטואציות בחייו גורמות לו להרגיש את מה שהוא מרגיש? בדרך וברמה בה הוא מרגיש.
וכך האירועים בחייהם של הילדים חוזרים ונשנים מבלי שיש לנו באמת את הידע או את היכולת לשנות! לא את המצבים עצמם, לא את המצב של הילד שלנו ולא את מה שהוא מרגיש!
וזה חברות וחברים אוזלת היד הגדולה מכולן בעיניי! אז מה עושים?
מסתבר שכל אירוע וכל תחושה שאדם חווה, במקרה זה ילדינו, יכול לספר לנו הכל עליו!
בשביל זה כל שאנחנו צריכים לקבל לידינו זה - את התרגומון! באמצעות הידע שאנו מלמדים ב-NYE נוכל להבין את ילדינו טוב יותר מאי פעם.
כשאנו מבינים מה יוצר את אירועי חייהם של ילדינו ומה יוצר את החוויה שלהם במצבים שונים- אנו לא רק שם כדי להקשיב ולהכיל אלא ממש כדי לעזור- וההבדל הוא אדיר!
בדרך זו נוכל לעזור לילד להיות במצב פנימי טוב יותר לא רק כדי שיתמודד טוב יותר מול האירועים שקורים אלא כדי שמראש יווצרו אירועים אחרים טובים יותר בחייו ובנוסף שילדנו יחווה את עצמו בצורה בטוחה יותר ומוגשמת יותר!
כך נוכל לחיות עם הרבה יותר ביטחון ועם פחות אוזלת יד- אנחנו כהורים והם כילדים המתמודדים עם העולם הגדול!
כולנו מכירים את המשפט- "אף אחד מאיתנו לא למד להיות הורה". כיום בקורסי NYE נלמד את אחד המקצועות החשובים ביותר שבחרנו- וכך נצליח להיות הורים מחוברים!
